איפה עובר הגבול?

אני מרגישה שרק השנה הזאת הבנתי.
לקח לי הרבה זמן,
אבל השנה הזאת באמת הבנתי.
הרבה שנים חשבתי,
שמה שבאתי לעשות כאן,
בעולם שלך,
זה להצליח.

אז רציתי להיות הכי טובה,
תמיד, בהכל.
רציתי לקבל את הציונים הכי טובים,
כי לימדו אותי שזה מה שמראה שאני הכי חכמה.
רציתי להיות הכי יפה
ולימדו אותי שרזון זה יפה,
אז רציתי להיות הכי רזה.
גם כששקלתי 39 קילו,
רציתי להיות עוד קצת יותר רזה,
לימדו אותי שזה יפה.

עשיתי קורס פראנה,
צמתי שם ארבע ימים,
ושלושה שבועות הייתי רק על מיצים.
בקורס אמרו לי שאני צריכה להיות על שתייה שלושה חודשים,
בתואר אמרו לי שאני צריכה לקבל מעל תשעים.

נכשלתי אלוהים,
כל כך הרבה פעמים,
ניסיתי להוכיח לך, להם ובעיקר לעצמי.

אני לא אשכח את היום הזה,
שנסעתי בקורקינט,
בת”א,
והרגשתי כמו תיירת בתוך החיים שלי.
עברתי על פני כל החנויות,
הדוכנים,
האנשים,
הכל נראה לי כל כך מוזר,
כמו כלום בעולם הזה כלל לא שייך אליי.
והרגשתי –
אני לא רוצה כלום.
לא בא לי כלום.
נעלמה לי תחושת הרעב.

ובמקום להרגיש –
את השמחה הגדולה,
את האושר,
הרגשתי עצב,
ניתוק.
הכאב
שבוויתור
על התענוג
שבלחיות.

כל החיים חשבתי שהצלחתי להבין אותך.
הפעם אני מרגישה שאני באמת מבינה,
שאני יודעת
מה אתה רוצה,
ממני השנה.

לא הבאת אותנו לכאן כדי לבנות בניינים.
ובטח שלא כדי להוכיח אחד לשני
כמה אנחנו טובים.

כולנו חלקים שלך אלוהים.
שלא בדיוק מבינים,
איך אנחנו מתחברים.

באנו לכאן לבטא אותך,
להפסיק להוכיח, להראות,
והכי גבוה –
להפסיק לשפוט.

אני מרגישה שהשיפוט שלי את עצמי,
זה הדבר שהכי מפריע לי
לבטא אותך.

אני לא יודעת את הדרך אלוהים,
ובטח שלא איך הולכים,
אבל לפחות
מרגישה
שהמטרה
ברורה.