הדים של בדידות: חיפוש אחר השלמות שבפנים

שום דבר לא ישביע את הבדידות שלי,
כלום לא באמת עוזר,
אני לבד,
הכל פה זר.

זו תהום שנבקעה בתוכי,
וזה לא משנה כבר,
לאן אנסה לברוח
או איך ממלאים
דלי של מים –
כשהכל מלא חורים.

אני יודעת את כל זה
ועדיין
באוטומט
כמו בוחרת בשביל הלא נכון,
בנתיב הנגדי,
ההתרסקות צפויה מראש.
זו שוב אני
מתנגשת חזיתית
בתוך עצמי.

ועדיין –
ההשתוקקות הזאת
מהדהדת בועטת
משקרת ומשכנעת אותי
שבחוץ יהיה יותר טוב,
ששם אמצא
את מה שאיבדתי
בתוכי.

אז אני מוצאת את עצמי חולמת
על הבן זוג המושלם,
על החזרה לארץ
להורים
לחברים
לטבע של הכפר
לפקקים,
לצפצופים
לתלונות של כל האנשים.
ובעיקר לחיוך שלי כשאני מתבוננת בכל זה
ויודעת שעם כל הכאב ראש,
זה מאז ומתמיד היה המקום שלי.

אבל הבדידות שאני מרגישה
היא הרבה יותר שורשית ועמוקה,
אחת כזאת שאין לה מזור תרופה או תשובה.

וכמו ששמעון אמר –
את הדבר הכי יקר לך איבדת בתוך חדר חשוך.
בחצר היה אור,
אז יצאת לשם.

ויש את גלי שרק רוצה למצוא
ואין לה כוח באמת לחפש,
אבל בפנים עמוק היא יודעת
שלא משנה כמה אור יהיה בחוץ
הדבר הזה שאני מחפשת –
פשוט לא  נמצא שם.

גלי
מה את מחפשת
מה חסר לך
מה את רוצה באמת?

וזה תהליך  של השלה,
וזה כואב כמו לקרוע את העור,
שורף כמו להגיע אל החתכים העמוקים של הנשמה.
האומץ הזה,
להגיד מול עצמי בקול רם
את המחשבות שגלי המתייפייפת והרוחנית,
לעולם לא העיזה להגיד שהיא חושבת.
אבל השקט הזה, והמדבר
שכבר לא מאפשר לי להתכחש למי שאני יותר,
אז אני מעיזה לראות את כל הצדדים השחורים
שלי נחשפים מולי בקול רם –

אני מחפשת את הלב הנקי שלך
את הטוהר שבתוכך
את המקום הזה שכבר לא באמת נזקק לכלום מהתופעות של העולם שבחוץ.
אני מחפשת,
אהובה שלי,
את המקום הזה
שיודע
שהכל נמצא אצלך.